סמוי, גלוי ומה שביניהם
"יש לו ככל הנראה רפלוקס". כך נחתה על אמי הבשורה מפיו של רופא הילדים הנחמד, בהיותי בן פחות משבוע.
צרה ושמה רפלוקס
בהתחלה רק פלטתי, כמות יפה בכל ארוחה, היו גם פעמים שהוצאתי כמעט את כל מה שאכלתי. אמא הבינה שמשהו לא בסדר, פליטות זה קטע כזה של תינוקות, אבל לא כאלו שמציפות את הרצפה בשלוליות גדולות וגורמות לבייבי להישאר רעב ואף לרדת במשקל. תינוק זערורי שבוכה בקול גדול זה מראה שכיח, אבל לא תינוק שבוכה בלי הפסקה ועוצר רק מדי כמה שעות למנוחה קטנטנה של 20 דקות. אז הלכנו לרופא. הוא חקר, שאל, אבחן ונתן לי מרשם לאוכל מיוחד נגד רפלוקס, שמרוב סמיכותו יצר לי בלוקים בתוך הבטן וגזים שבוחשים 24/7.
ואז קרה משהו שיכול להישמע בשפה העברית כשיפור והטבה של המצב, אך בעצם הייתה זאת תחילתה של תקופה עוד יותר סוערת- הרפלוקס הפך מגלוי לסמוי ובמילים ברורות יותר- הפליטות וההקאות פינו את מקומן לצרבות מהגיהינום שחרכו לי את הושט.
אז מה היה לנו שם? - שינה טרופה שלא נמשכה יותר מ 20 דקות ברצף - ריקודים אפריקאיים (אמא הכוריאוגרפית) להפסקת הבכי
- גרעפסים תקועים !!
- ניסיונות הרדמות על הידיים של אמאבא במשך 30 דקות אחרי ארוחה, כי אסור לי להיות מטולטל או לשכב לישון מייד אחרי האוכל.
- תנועות גוף פתאומיות ומפחידות בזמן ההאכלה (כמו זריקת הראש שלי אחורה) שגרמו לאמא להחסיר פעימות
- גזים כבר אמרתי? ועצירות שגרמה לפניי להאדים כסלק מרוב מאמץ
צריך לזנטק את הילד
לפחות את הזנטק (תרופה שאני מקבל כדי שלא יצרוב לי) אני מאד אוהב. כשאבא ואמא אומרים "צריך לזנטק את הילד" ומתקרבים אליי עם התרופה, אני פותח את הפה עם חיוך גדול. אומרים שאני קצת מצחיק, שרוב התינוקות היו נועלים את הפה עם מנעול אילו יכלו, אבל אצלי זה אחרת. בשבילי זה כמו צ'ייסר טעים (עוד לא דברתי אתכם על טיפות הרוטה ששאבתי אצל האחות בלי למצמץ...), אולי זה גנטי. אמא מאד אוהבת ייגרמייסטר...
אני תינוק די אופטימי אז אסיים בשני דברים מעודדים במקצת לכל הרפלוקסיים והוריהם:
* המונח "צרת רבים, חצי נחמה" מצא את ביטויו בקבוצת פייסבוק נהדרת שאמי מצאה בשם "לחיות עם רפלוקס תינוקות". מוזמנים לבקר שם ולפרוק (רק לא לפלוט!).
* כשהתחלתי לאכול מוצקים בצורה סדירה, המצב השתפר בהרבה, ואני מאד מקווה שבקרוב הרפלוקס יעלם לחלוטין ויהיה רק פוסט בבלוג הזה.
