חופשת מחלה-חלק 2

שבוע ימים הייתי בבית וכשעבר לי החום, חזרתי לגן בכוחות מחודשים, או לפחות כך חשבתי. ארבעה ימים מלאים החזקתי מעמד, עד שביום החמישי הוא הופיע שוב בהפתעה. החום חזר לבקר.

הפעם כבר הייתי ערוך ומוכן לבאות: להיפרד באמצע היום מחבריי לגן, לפגוש במראה הדואג של הוריי, לבלות עם סבא וסבתא, לכווץ חזק חזק ברגעי הבדיקה הלא נעימה ולחכות בציפייה לנוזל הוורדרד. אבל למשהו אחד לא הכינו אותי –שהפעם הזו תלווה בהרבה דמעות...דמעות של כאב שהתגבר מיום ליום.

אז חזרנו לרופא והוא אמר שזה יכול להיות עוד וירוס (ארור), אבל אמא לחשה לי לפני השינה "זה בטח השיניים צוציק, הן עוד רגע בוקעות...החניכיים שלך כל כך נפוחות, ברור שבגלל זה כואב לך מאד קטנצ'יק, וגם אתה מרייר כמו בולדוג אנגלי (אמא מבינה בכלבים. היא מאלפת כלבים...). אני נוטה להאמין לה...יש לה מין דבר כזה שיש לאמהות, מילה מסובכת שקשה לי לומר..אינ-טו-איצ-יה! אני מחכה בציפייה דרוכה, אבל הפעם לא לנוזל הוורדרד אלא לצורות הלבנבנות האלו, שיופיעו לי כבר בחלק העליון של הפה, איפה שנפוח לי עכשיו...שתי חברות לבנבנות כבר מחכות להן בחלק התחתון של הפה...אז קדימה צאו כבר החוצה!!! התגעגעתי לחברים בגן ולגננות שלי...