גן ורד
אבא מספר שבילדותו קראו לזה "טיפול". שחקת בטיפול, אכלת בטיפול, ישנת בטיפול, נדבקת בטיפול וטופלת בטיפול... אבא הוא קיבוצניק של פעם. בקיבוץ דגניה א' האמהות של פעם אספו חזרה הבייתה את התינוקות מהטיפול. הם לא נשארו ללינה משותפת, כמו בשאר הקיבוצים שקמו אחר כך. יש לדגניה מזל גדול שלא הייתה בה לינה משותפת, כי לפי מה שהבנתי מסבתא, היא הייתה עושה צרות גדולות אם לא הייתה יכולה לישון עם הילדים בבית... כשאגדל בטח אבין יותר את כל הנושא המסובך הזה שנקרא לינה משותפת (לא מספיק לישון שעתיים ביום עם כל הח'ברה המנוזלים, צריך גם לשמוע חרחורים ומשיכות אפים בלילה?).
אומרים שהקיבוץ של היום הוא לא מה שהיה פה פעם ואולי בגלל זה קוראים לטיפול היום פשוט "גן". הגן שלי נקרא "גן ורד". לאף אחת מהגננות שלי לא קוראים ורד, פשוט לכל הגנים בקיבוץ יש שמות של פרחים ועצים, כדי לשמור על הירוק שמסביב ואולי גם קצת על האופטימיות של פעם.
נכנסתי לגן ורד בגיל 10 חודשים. כבר הכרתי את רוב הילדים בגן מהטיולים בשבילי הקיבוץ. כל פעם שהאמהות שלנו היו נפגשות, הן היו מסובבות את העגלות "פנים אל מול פנים" כדי שנגיד שלום האחד לשני. לא באמת ידענו להגיד משהו אבל האמהות שלנו נראו מרוצות וזה מה שחשוב...לא?!
בימים הראשונים בגן הרגשתי שהגעתי ללונה פארק של משחקים, קולות, ריחות, צבעים וטעמים.
היום אני כבר רגיל למראות, אבל תמיד שמח לגלות צעצוע חדש שלא חקרתי ולשמוע שיר חדש שהגננות שלי- עליזה וזיווה, שרות במלוא המרץ. לפעמים אני אוהב להתבונן מהצד על המתרחש. בעיקר אני אוהב "לתפוס על חם"- מי זורק אוכל על הרצפה, מי גונב צעצוע, מי מעיר את האחרים בחדר. אבל אני לא מצביע ומלשין (אולי כשאתחיל לדבר...מי יודע), אלא רק מתבונן בהם ומחייך לעצמי. תינוקות זה הסטנד אפ הכי מצחיק שיש. אולי בגלל זה כל הזמן מצלמים אותנו, כדי לא לפספס רגע אחד של צחוק ועוד בחינם...
