חופשת מחלה-חלק 1
טוב, אז גם לי זה קרה. הפעם הראשונה שלי. הרבה אנשים אמרו להוריי "אל תתרגשו, ככה זה כשנכנסים לגן" או "אל תדאגו, זה דווקא טוב למערכת החיסונית שלו"...אבל הם כן התרגשו וגם קצת דאגו, כי זה די נדיר למצוא אותי במצב של חוסר פעילות ומינימום פטפוטים. על החיוך ניסיתי לשמור, אבל העיניים...העיניים הן אלו שהעידו שאני לא במיטבי...
סבא מהצד של אמא וסבתא מהצד של אבא סדרו ביניהם את המשמרות, מי מבלה איתי ומתי...כך יצא שבסופו של דבר, די נהנתי מן השבוע החופשי שנכפה עליי. חוץ כמובן מהכאבים ותחושת הסמרטוטון-עליהם הייתי מוותר בשמחה...
שמעתי את אמא אומרת לאבא "מה שמדהים אצל תינוקות, חוץ מכל הדברים המדהימים האחרים, זה כוח הסבל שלהם ואנחנו המבוגרים לא היינו יכולים לעמוד בכאבים שהם חווים..." אז אחיי ואחיותיי העוללים, אני מכריז בגאווה בבלוג זה, על היותנו לוחמים אמיתיים שעומדים בגבורה מול צרות אמיתיות שאמא מכנה אותן "וירוסים ארורים צאו מחיינו" ו"שיניים טורדניות צאו כבר החוצה".
***
אם קראתם את הפוסט שלי על הרפלוקס אז אתם בטח יודעים שאני אוהב מזרקים עם נוזל שמכוונים אל תוך פי, כך ששמחתי על הנוזל הוורדרד שאמא הביאה לי. חבל רק שתמיד לפני הוורדרד המתקתק הזה אני צריך לעבור איזו בדיקה מוזרה, של משהו שדוחפים לי לתוך הטוסיק...אני מכווץ חזק-חזק כדי שאבא לא יצליח להכניס את הדבר הזה, אבל לבסוף אחרי כמה ניסיונות הוא תמיד מצליח...ואז באותה השנייה כשהוא מוציא את זה, נשמעת בחדר אנחה של הוריי...לא אנחה רגועה, אלא קול שנשמע קצת כמו אכזבה או עצב...ומייד לאחר מכן מגיע הנוזל הוורדרד הזה, אז לפחות מבחינתי אין אכזבה ונעלם העצב...
